Digidizem Symbolized Digidizem For Life
שלום!

מוכר בתור: צבי זאב צ'נדלר.
באתי ליקום ב: 7 לספטמבר 1980.
עד כה למדתי: אלקטרוניקה, פילוסופיה, קואוצ'ינג, אמנויות לחימה ומדיטציה.
כמה דברים שהצטרפו על הדרך: צרפתית וספרדית לא רעות בכלל, יפנית מדוברת וטיפה רוסית (איך לא). כמו כן תופים, גיטרה, עיצוב גרפי ותכנות אתרים.
כרגע לומד: הומאופטיה.
מה עושה בחיים: מאמן אישי לחיים, קואוצ'ינג מהול עם דיגידיזם.
יצא לי עד עכשיו להיות: קצין בצבא (עדיין!), עבודה במספר חברות, בעיקר כמנהל (רשת פיצה, דסנר, פרטנר), במקביל עבודת מאמן אישי בשש השנים האחרונות.
מצב הוויה נוכחי: אושר.
אהבות:
  • אוכל, בעיקר בישול.
  • אנשים, בעיקר נשים.
  • שתיה, בעיקר בירה.
  • ספרים, בעיקר ספרי לימוד.
  • מוזיקה, בעיקר כזו שעשויה היטב.
אהבת חיי הנוכחית: אנג'י.
החלק הזה יכול להיות אוטוביוגרפיה שלמה, כמו אצל כל אחד בגיל 32.
היות ואין לי מה לכתוב פה אוטוביוגרפיה, אני כותב את הדברים המהותיים לגבי ההתפתחות שלי בעבר.
החיים שלי התחילו במקום הקטן הזה בישראל הקרוי פתח תקווה.
נולדתי בכור, אבל לסיטואציה שונה מהממוצע. כל אחד יכול לומר את זה על כל בית ובכל זאת, נולדתי לבית אלים. הוכיתי על ידי אבי, גם אמי הוכתה לפני שנולדתי. באותו הזמן שאני נולדתי, לעומת זאת, גם היא היתה מכה. שלא תהיינה טעויות, אני לא מאשים אותם על מעשיהם, אפילו מברך אותם משהו!
סביבה קשוחה לגדול בה היא מקום שמאפשר צמיחה.

הייתי הילד הכי קטן, מסריח, לא פופולרי, בודד, כזה שמתנכלים אליו תמיד, אבל בכל זאת בחור נחמד. מהצד השני, לפני שנולדתי התארגנתי על סט לא רע בכלל של גנים במחלקת הנולדים ועם הולדתי קיבלתי סבתא חדשה, לא ביולוגית אבל הכי טובה שיש ואפילו הצלחתי להתחבר לבחור נחמד אחר שלימים נהיה החבר הכי טוב שלי. יתרה מכל אלו, כמו שתמיד אומרים, היה לי פוטנציאל...
עדיין אכלתי חרא בחיים ואני מתכוון לחומר עצמו ולא רק להגדרה הכללית, לא מרצון למקרה שתהיתם.
מתישהו בדרך נפגעתי על ידי מכונית, מה שגרם למצב הכלכלי הסה"כ בסדר בבית להתדרדר, המשפחה הפכה ענייה יותר, האלימות בבית היתה גדולה יותר גם כלפי אחי ואחותי הקטנים.
אני יכול להמשיך עם הסיפור הזה לנצח, אז מי שרוצה את כל הפרטים שידבר איתי, אבל לענייננו... לבסוף הגיעה נקודת המרד. אל תשאלו אותי מאיפה (עדיין) כי אני לא יודע (עדיין). אני אדע יותר מאוחר בדפים אחרים באתר.
כך או כך התקופה הזו הגיעה וניסיתי לעמוד מול אבי, לא שהצלחתי באותו הקרב, אבל המלחמה נוצחה לבסוף. למזלנו, לא היו הרוגים (אבל היו הרבה פצועים) עד סוף המלחמה, אבל נוצרה משפחה חדשה. מפה לשם - מפה לשם, דברים החלו להשתנות והיתה לי רק מטרה אחת מול העיניים:
אני אהיה מספר אחת!

ממממ....

האם באמת נהייתי מספר אחת? בחלק מהדברים לתקופות קצרות בהחלט כן. בנוגע לטווח הארוך, נוצר מצב שהייתי הטוב ביותר רק בדבר אחד, אבל לטעמי, היה זה הדבר הכי חשוב שיש.
נהייתי מספר אחת כשזה מגיע לאושר. להנאה, לשמחה. לא היה אף אחד שאפילו התקרב לאושר שלי ומאז ועד היום זה עדיין כך.

זו היתה אהבה ממבט ראשון אני אומר לכם. אי אפשר להסביר את זה. אחרי שנכנסתי לפנימיה הצבאית בעכו, התחלתי להשתנות באמת. לאט לאט נהייתי תלמיד יותר טוב, הצלחתי הרבה יותר בכל הנוגע לסוציאליזציה, נכנסתי לכושר גופני ולאחר יותר נכנסתי לכושר פילוסופי, יש שיאמרו רוחני.
בצורה זו, בהיותי נער מתבגר וחקרן ממוצע, עפתי דרך היהדות, הטאואיזם ועוד כל מיני זמים ולוגיות שונים.

בכל רגע ורגע פנוי שהיה לי הייתי יושב ומחדד את הגוף או את השכל.
אחרי כל כך הרבה שינויים, שום דבר מהפילוסופיות שהיו שם בחוץ לא דיברו אלי. כלומר, הן דיברו אלי, אבל באוזני ולאור ההתנסויות המאוד מציאותיות בחיים שלי, כל מה שהן אמרו נשמע כמו שטויות טהורות. אז התחלתי לטייל בחיים. זו בדיוק הנקודה שבזכותה התחלתי לשמוע את היקום ושלא תהיה פה טעות, אני לא מדבר על שמיעה פיזית או שמיעה רוחנית. אני מדבר על שמיעה דרך ניסיון. כל צעד, כל רגע, כל מראה וכל רחש, כולם הפכו פתאום ברי קריאה, ברי שמיעה. לפני שידעתי מה קורה, התחלתי לדבר ייקומית. אחרי שהבנתי את זה וניסיתי לתרגם את זה לעברית או לאנגלית, גיליתי שאני רחוק מלהיות מיומן מספיק על מנת לעשות זאת. עד היום אני לא מספיק שולט בתרגום השפה הזו לשפות המוכרות שאני יודע לדבר. לא יודע אם אי פעם אני אהיה מספיק מיומן בשביל זה.

ובכל זאת, התנהגתי ייקומית ונהייתי טוב יותר מיום ליום. אנשים יכלו לראות את זה ותמיד הגיבו עם זה.
לאחר שמספיק אנשים שאלו אותי מאיפה זה מגיע ואיך אפשר להגיע לשם, החלטתי לקחת את זה לקנה מידה מלא של דרך פילוסופית וקראתי לה, לטעמי בצורה הטובה ביותר שאי פעם יכול הייתי, על שם המילה היחידה שאני לא יודע אפילו איך להתחיל לתרגם לשפה שהיא לא ייקומית: דיגידי.

למה אני טורח לכתוב את כל זה?

ובכן, מנקודת המבט שלי, חשוב מאוד שכל מי שקורא את החלקים היותר מהותיים באתר יבין שלא משנה מה קורה בחיים ולא משנה מה היתה נקודת ההתחלה.
אם אתה מקבל הזדמנות בחיים, אתה יכול לעשות הכל.
את הדרך שלי התחלתי בתור צבי חסר התועלת, הפכתי להיות צבי הגדול, עברתי דרך הישות צבי הגזר העצלן וסיימתי את הסיבוב בהיותי צבי היציר חסר המשמעות.

אם אתם חושבים שלכם לא היתה הדמנות בחיים עדיין, תרשו לי בבקשה:
אם קראתם את השורה הזו לפחות, זה אומר שחבר שלכם, או עלמת המזל, עשו פה עבודה למענכם. כך או כך זה אומר שזוהי ההזדמנות שלכם בחיים.
תחשבו על זה שאם אני עשיתי את זה, חסר ערך מלכתחילה וחסר משמעות לבסוף, גם אתם יכולים.
אתם לא צריכים לעשות את זה בדרך שלי, אבל זוהי ההזדמנות שלכם לעשות את זה בכל דרך שתבחרו.

הרבה פעמים שואלים אותי: "מאיפה אתה יודע שככה זה? אולי זה בכלל לא נכון?"
התשובה שלי היא תמיד זהה. נכון שכל אחד הוא אדם בפני עצמו וכל אחד צריך משהו שמתאים לו ספציפית.
יחד עם זאת, כולנו בני אדם ולכולנו הרבה מאוד דברים משותפים שמהם ניתן ללמוד לגבי כלל המין האנושי.
אילו הייתי נולד כהוויה של אושר, אז הייתי אומר שלשאול אותי איך אני יודע זו שאלה מעולה ואולי לא היתה לי אפילו תשובה, סביר להניח שלא היתה לי תשובה.
אך לא נולדתי מאושר. לא נולדתי אפילו קרוב לזה וכל תחילת חיי היו אפילו רחוקים מזה לחלוטין. בדיוק בגלל שאני בן אדם ובדיוק בגלל שאני יודע מהי הדרך שעשיתי מהמקום שבו הייתי מתחת לממוצע, עד שנהייתי ממוצע, עד שנהייתי לימים מעל הממוצע ולבסוף נהייתי יחיד מסוגי באופן מובהק.
פה בדפי האתר אני כבר כותב שלא לכל אחד הדרך הזו מתאימה, אבל דבר אחד בטוח.
בפועל אני הייתי במצב שבו כל האנשים שאני מכיר ורואה היום נמצאים בו בעבר והיום אני נמצא במקום שעליו אני מספר לכם.
שוב כמו בכל מקום אחר באתר, אני מדבר מתוך עובדות בשטח.
אני אדם בריא והוויה של אושר. השמחה והאושר שיש בי לא ניתנים להכחשה.
אם הדרך שאני עשיתי הביאה אותי מנקודה בה נולדתי לנקודה הזו, חשוב להבין - זו המציאות מדברת ואני רק מבטא אותה. ושוב, כמוני, כך כל אחד יכול לעשות זאת.

החלק הזה מוקדש כולו למיתוס ההארה.

אנשים תמיד מסתכלים על הארה בתור איזה משהו טוב, האדם שמגיע אליה הוא הסמל של הצדק, החוכמה, האור, ההרמוניה, האושר וכן הלאה.
זה הכל "בלה בלה בלה" אחד גדול.
איך שאני חווה את זה, לקרוא לזה הארה זו בדיוק ההוכחה לכך שלא מבינים את זה אפילו בצורה הקלה ביותר. אם בכלל, אפשר לקרוא לזה הכבדה. אחרי שחיים את כל החיים שלכם בבועה שיצרה את ונוצרה על ידי ה"תרבות" שלנו כביכול, להבין ששיחקו בך כך שתחשוב מה שמישהו אחר רצה שתחשוב רק כדי שלא תפריע לו, זה לא כל כך אור.

אני לא קדוש, לא אדם מאמין ובטח שלא מואר.
שיקרתי בעבר ואולי אעשה זאת בעתיד שוב, סביר שכן.
אני מתעצבן, אני נעצב ואני אפילו נפגע וכן הלאה...
אני מושלם רק בזכות אי השלמות הטבועה בי.

ובכל זאת, אני יותר שמח ומאושר מכל אחד אחר ביקום, אני אושר, לא מאושר, אושר בעצמו, אושר בעצמי.

ללכת בדרכים שהדיגידיזם מציעה תביא אתכם למקום שונה לחלוטין במחשבה שלכם ובפרספקטיבה שלכם. זה בהחלט ישנה אתכם לנצח. גם כך, המילים קדוש או צדיק, או צודק, או מואר, כולן זרות לדם דיגידיז. הדבר היחיד שדיגידיזם מחברת אותך אליו, באמת מחברת אותך אליו, הוא הטבע בפועל, הטבע הלא דמיוני, המציאותי, הקיים ביקום שלנו.

בדיוק בגלל זה אני לא אדם דגול, או איזה גורו נפלא, או שום דבר דומה לזה. אני לא יותר מאשר צופה חד עין, שאולי יכול ללמד אתכם איזה דבר או שניים, זה הכל.
באותה המידה, כל מי שקורא את השורה הזו יכול כנראה ללמד אותי איזה דבר או שניים גם הוא.

אפשר לומר שלום ולא להתראות הארה, ברוכה הבאה וכמה טוב שבאת, מציאות.

  מידע ראשי  
  קצת היסטוריה  
  אני ודיגידיזם  
  למה קצת עלי בכלל?  
  הארה...  
זכויות יוצרים: דיגידיזם וכל התוכן האינטלקטואלי באתר הינם רכושו של צבי זאב צ'נדלר. תנאי שימוש