תודה רבה שבחרתם להכנס לדף הזה ולקרוא קצת עלי ועל מה שהביא אותי עד הלום.

שמי צבי זאב דיגידיז צ'נדלר, יליד 1980, פתח תקווה שאז עוד היתה קטנטנה ומלאת פרדסים.
כשאומרים דע מאין באת ולאן אתה הולך, בדרך כלל יש לי תשובה ארוכה ומתפלפלת. למטרת עמוד זה חשובה ההבנה שבאתי מבית קטן בעיירה, בן לאב אמריקאי משכיל ואלים ולאם צברית ממקור מרוקאי ללא השכלה ובעלת לב עצום ואוהב.
גם לי וגם לאחי ולאחותי שבאו אחרי, היתה חווית ילדות מאוד מעורבת. היו לנו ימים נפלאים כמשפחה אבל היו גם ימים נוראיים, ולא רק בימי כיפור, למרות היותנו משפחה מסורתית +, שהיא הסוררת ביותר בתוך משפחה מורחבת המתנהלת היטב בתוך עולם הדת.
פה בא לי ממש לציין, שאני אוהב את אבי ואמי אהבה עמוקה, שלא צמחה באופן אוטומטי וטבעי אלא לקחה לה את הזמן לצמוח ולהתעלות על הקשיים של ילדותי. הורי כנראה לא הורים מושלמים ויחד עם זאת הם ההורים שלי ובזכותם אני זוכה לחיות ביקום המדהים הזה, בקיום המדהים הזה ובחיים הנפלאים שלי  – מדי יום ביומו ולפעמים גם באמצע השבוע.

ברור שזה נכון להרבה אנשים, שהיתה להם חווית ילדות מאוד מעורבת.
ברור גם שבשנות השמונים, לא היו חסרים ילדים שהכירו עדיין את החגורה של אבא.
מצד שני, מעטים האנשים שיכולים לומר שכבר בגיל 10, הם באמת אכלו חרא בחיים, ורק כי אבא שלהם חשב שאפשר לחנך ילדים בצורה שבה אילפו אז (ולצערי עד היום לפעמים עדיין מחנכים…) כלבים.
מיותר לציין שזה לא עבד. המשכתי עם כל הפחדים המוזרים, השגעונות, האובססיביות למבוכים וגם, כמובן, להמשיך לעשות את צרכי בתחתונים.

בעולם הפנימי שלי, היו מלחמות לא פחות קשות. התבגרתי מהר, והסביבה בשכונה ובבית הספר לא ממש אהבה את הנמוך, החלש והמסריח, גם אם הוא היה תותח מחשבים (מה שבאותה תקופה היה נדיר, אבל לא קשה).
רציתי להיות חלק מהסביבה, חלק מהחברה, פופולרי באופן כללי ולכל הפחות לא שנוא על המין השני.
ככל שהתבגרתי והצלחתי לשלוט על גופי יותר, כך למדתי יותר איך לברוח מהמצבים המביכים ולהשתלב. למדתי המון סוגים של אמנויות לחימה, ואף אחד מהם לא עזר לי כי את הדבר הכי בסיסי טרם בניתי:
את העולם הפנימי השליו, האמיץ, הבטוח.
כשהגעתי לנקודה שבה כל שראיתי היה "להיות או לחדול". החלטתי ללכת לפנימיה צבאית.
ההחלטה הזו שינתה את הכל וכנגד כל הסיכויים הנראים לעין, הצלחתי להתקבל (בעזרה רבה מגורמים רבים שראו בי פוטנציאל שמשהו הפריע לו לצמוח) לביה"ס לקציני ים עכו.
היות והסיפור הזה מתפתל ביותר, כיאה לכל סיפור של אדם שכבר לא יהיה בן 38 יותר, אפשר לומר שמשם הדברים התחילו להשתנות.
אז התחלתי ללמוד ולהרחיב את יכולותי בכל התחומים. היציאה מהעולם ההרוס ההוא בבית בו נולדתי אל התנאים של הפנימיה הצבאית, אפשרו לי לשפר את היכולות החברתיות, היכולות הקוגנטיביות, היכולות הפיזיות והיכולות המנטליות. כמובן, גם הלימודים השתפרו, אבל אי אפשר לומר שהייתי להיט בלימודים.
ובכל זאת, החלטתי כבר בשנה השניה לתהות על מהותו של הומור, חיוך, שמחה ואושר.
כך קרה שפגשתי את עולם הרוחניות דרך הספר "לחיות מתוך שמחה" ומשם לאט לאט צמחתי בנתיב רוחני-פילוסופי-מדעי שהביא אותי לנקודה שבה אני היום.

מאז הפנימיה ועד היום הספקתי לצבור הרבה הסמכות, החל מעולמות מעשיים כמו תכנות ואלקטרוניקה וכלה בעולמות רוחניים והוליסטיים כמו הומאופתיה.
בדרך למדתי לנגן על גיטרה ותופים, פילוסופיה, כמה שפות, אימון אישי,תזונה וכמובן, פיתחתי את הדיגידיזם.

ואיך כל זה משנה?
זה משנה כי ברמה המעשית, החיים שלי נפלאים כבר שנים רבות ואני מאחל לכל אדם להרגיש ואני מעיז לומר, לחיות ולהיות אושר כמו שאני אושר.
ללא צל של ספק, אין לי את מה שכל העולם המערבי (ולאט לאט, גם שאר העולם) רודף אחריו ביום יום (כמו חשבון בנק שמן, דירה או בית, חופשים בחו"ל על בסיס קבוע וכדומה ופתרונות קסם לבריאות וליופי) ובכל זאת יש לי כבר מזמן את מה שרוב העולם המערבי חושב שהוא ישיג אחרי שהוא ישיג את כל אלו (מה שבאופן כללי, לעולם לא קורה) כאמור, אושר.

הכי הרבה, אני מאמין שאני יכול לשנות את העולם כולו לכדי אהבה, ופועל מידי יום ביומו בכדי לעשות זאת.

נכון, זה נשמע כמו קשקוש רוחני ללא קבלות. לכן אני מזמין את כל מי שהגיע/ה לשורה הזו לפגוש אותי במציאות חיי כדי לראות, לשמוע לחוות ואז בהחלט להבין, איך זה קורה באמת אצלי ואיך זה יכול לקרות גם לו, לה, להם או להן.