תודה רבה שבחרתם להכנס לדף הזה ולקרוא קצת עלי ועל מה שהביא אותי עד הלום.

שמי צבי זאב דיגידיז צ'נדלר, יליד 1980, פתח תקווה שאז עוד היתה קטנטנה ומלאת פרדסים.
כשאומרים דע מאין באת ולאן אתה הולך, בדרך כלל יש לי תשובה ארוכה ומתפלפלת. למטרת עמוד זה חשובה ההבנה שבאתי מבית קטן בעיירה, בן לאב אמריקאי משכיל ואלים ולאם צברית ממקור מרוקאי ללא השכלה ובעלת לב עצום ואוהב.
גם לי וגם לאחי ולאחותי שבאו אחרי, היתה חווית ילדות מאוד מעורבת. היו לנו ימים נפלאים כמשפחה אבל היו גם ימים נוראיים, ולא רק בימי כיפור, למרות היותנו משפחה מסורתית +, שהיא הסוררת ביותר בתוך משפחה מורחבת המתנהלת היטב בתוך עולם הדת.

ברור שזה נכון לכל אחד.
ברור גם שבשנות השמונים, לא היו חסרים ילדים שהכירו עדיין את החגורה של אבא.
מצד שני, מעטים האנשים שיכולים לומר שכבר בגיל 10, הם באמת אכלו חרא בחיים. ורק כי אבא שלהם חשב שאפשר לחנך ילדים בצורה שבה אילפו אז (ולצערי עד היום לפעמים עדיין מחנכים…) כלבים.
מיותר לציין שזה לא עבד. המשכתי עם כל הפחדים המוזרים, השגעונות, האובססיביות למבוכים וגם, כמובן, להמשיך לעשות את צרכי בתחתונים.

בעולם הפנימי שלי, היו מלחמות לא פחות קשות. התבגרתי מהר, והסביבה בשכונה ובבית הספר לא ממש אהבה את הנמוך, החלש והמסריח, גם אם הוא היה תותח מחשבים (מה שבאותה תקופה היה נדיר, אבל לא קשה). הלוא בכל מקרה לא היתה עדיין תפוצה כל נרחבת של מחשבים בעולם, בטח לא בישראל, וגם באלו שהיו, לא היית יכול לעשות כל כך הרבה מלכתחילה.
רציתי להיות חלק מהסביבה, חלק מהחברה, פופולרי באופן כללי ולכל הפחות לא שנוא על המין השני.
ככל שהתבגרתי והצלחתי לשלוט על גופי יותר, כך למדתי יותר איך לברוח מהמצבים המביכים ולהשתלב. למדתי המון סוגים של אמנויות לחימה, ואף אחד מהם לא עזר לי כי את הדבר הכי בסיסי טרם בניתי.
את העולם הפנימי השליו, האמיץ, הבטוח.
כשהגעתי לנקודה שבה כל שראיתי היה "להיות או לחדול". החלטתי ללכת לפנימיה צבאית.
ההחלטה הזו שינתה את הכל וכנגד כל הסיכויים הנראים לעין, הצלחתי להשתחל (בעזרה רבה מגורמים רבים שראו בי פוטנציאל שמשהו הפריע לו לצמוח) לביה"ס לקציני ים עכו.
היות והסיפור הזה מתפתל ביותר, כיאה לכל סיפור של אדם שכבר לא יהיה בן 38 יותר, אפשר לומר שמשם הדברים התחילו להשתנות.
אז התחלתי ללמוד ולהרחיב את יכולותי בכל התחומים. היציאה מהעולם ההרוס ההוא בבית בו נולדתי אל התנאים של הפנימיה הצבאית, אפשרו לי לשפר את היכולות החברתיות, היכולות הקוגנטיביות, היכולות הפיזיות והיכולות המנטליות. כמובן, גם הלימודים השתפרו, אבל אי אפשר לומר שהייתי להיט בלימודים.
ובכל זאת, החלטתי כבר בשנה השניה לתהות על מהותו של הומור, חיוך, שמחה ואושר.
כך קרה שפגשתי את עולם הרוחניות דרך הספר "לחיות מתוך שמחה" ומשם לאט לאט צמחתי בנתיב רוחני-פילוסופי-מדעי שהביא אותי לנקודה שבה אני היום.

מאז הפנימיה ועד היום הספקתי לצבור הרבה הסמכות, החל מעולמות מעשיים כמו תכנות ואלקטרוניקה וכלה בעולמות רוחניים והוליסטיים כמו הומאופתיה.
בדרך למדתי לנגן על גיטרה ותופים, פילוסופיה, כמה שפות, אימון אישי,תזונה וכמובן, פיתחתי את הדיגידיזם.

יש עוד הרבה רקע, אבל אלו הנקודות החשובות בתהליך ההתפתחות שעברתי ולכן אני מספר אותן כאן, עם אולי קצת מקום לטעם של עוד.
אני מספר את הסיפור הזה שהפך אותי להיות הוויה של אושר מסיבה אחת פשוטה. חשוב לי להעביר שאושר הוא בר השגה לכל אדם, שגדל בכל תנאי. גם כשיש הרבה עם מה להתמודד בדרך. זה ייתכן, אפשרי ובהחלט כדאי. ובתור מישהו שעבר כמה קשיים בחייו, אני פה כדי להגיד שהייתי שם, וגם שם, ואפילו שם. ועדיין אני אושר ומאוד רוצה שגם כל אחד אחר יהיה כזה.

אז מה האני מאמין שלי אומר היום?
במילה אחת הוא אומר דיגידיזם.
ברמה המעשית,
זה אומר שיתופיות, שבטיות, חתירה לשלום עולמי, חיבור לעולם הטבע על שלושת הרמות העיקריות שבו – הטבע האנושי, הטבע הארצי והטבע היקומי.
זה אומר קיימות, מיחזור ושילוביות.
שילוביות בין הישן לחדש, בין הטכנולוגיה והמדע לרוח ולפילוסופיה ובין הרווח לרווחה.

הכי הרבה, אני מאמין שאני יכול לשנות את העולם כולו לכדי אהבה, ופועל מידי יום ביומו בכדי לעשות זאת.